Mishneh LaMelekh Matenot Aniyyim 4 – משנה למלך מתנות עניים ד‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) אי זה הוא לקט, זה הנופל מתוך המגל בשעת הקצירה, או הנופל מתוך ידו כשיקבץ השיבולים ויקצור. והוא שיהיה הנופל שיבולת אחת או שתים, אבל אם נפלו שלש כאחת, הרי שלשתן לבעל השדה. והנופל מאחר המגל או מאחר היד, אפילו שיבולת אחת אינה לקט. (ב) היה קוצר בידו בלא מגל, הנופל מתוך ידו אינו לקט, אבל התולש דברים שתולשין^א אותן, הנופל מתוך^ב ידו לקט. היה קוצר, או תולש דבר שדרכו להיתלש, ואחר שקצר מלוא זרועו או תלש מלוא קומצו היכהו קוץ ונפל מידו על הארץ, הרי זה של בעל הבית. (ג) היה קוצר, ונשארה שבולת אחת לא^ג נקצרה, ונקצר כל שסביבותיה, אם היה ראשה מגיע לקמה שבצידה ויכולה להיקצר עם הקמה, הרי היא של בעל השדה, ואם לאו, הרי היא של עניים. (ד) היו שתי שיבולות זו בצד זו, הפנימית יכולה להיקצר עם הקמה, והחיצונה יכולה להיקצר עם הפנימית ואינה יכולה להיקצר עם הקמה, הפנימית ניצלת ומצלת את החיצונה, שהרי היא כנופלת מתוך המגל, ואף על פי שעדיין לא נקצרה. והשיבולין שבקש הרי הן של בעל השדה: (ה) הרוח שפיזרה את העמרים, ונתערב קציר של בעל הבית^ד עם הלקט, אומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים, מפני שזה אונס. וכמה הוא שיעור זה, ארבעת קבין תבואה לכל בית כור: (ו) לקט שנפל לארץ ולא ליקטוהו עניים, ובא בעל הבית והגדיש את הקציר שלו על הארץ, כיצד הוא עושה, מפנה את הגדיש שלו כולו למקום אחד^ה, וכל השיבולים הנוגעות בארץ כולן לעניים, מפני שאין אנו יודעין אי זו היא מהן שהיתה לקט, וספק מתנות עניים לעניים, שנאמר ״תעזוב״ (ויקרא י״ט:י׳; כ״ג:כ״ב), הנח לפניהם משלך: (ז) ולמה אין אומדין אותה ויתן^ו לעניים מה שראויה לעשות לקט, מפני שעבר והגדיש על הלקט, קנסוהו. ואפילו היה שוגג, ואפילו היה הלקט שעורים והגדיש עליו חיטים, ואפילו קרא לעניים ולא באו, ואפילו הגדישוהו אחרים שלא מדעתו, כל הנוגעות בארץ הרי הן לעניים: (ח) הצריך לרבץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה, אם הזקו מרובה על הפסד הלקט, מותר לרבץ, ואם הפסד הלקט מרובה על הזקו^ז, אסור לרבץ. ואם קיבץ את כל הלקט והניחו על הגדר עד שיבוא העני ויטלנו, הרי זו מידת חסידות: (ט) זרעים הנמצאים בחררי^ח הנמלים, אם היו החורים בתוך הקמה, הרי הוא של בעל השדה, שאין לעניים מתנה בתוך הקמה. ואם היו במקום שנקצר, הרי זה של עניים, שמא מן הלקט גיררוהו. ואף על פי שנמצא שחור, אין אומרין הרי זה משנה שעברה, שספק הלקט לקט: (י) שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש, הרי זה מפריש שתי שיבולות, ואומר על אחת מהן, אם הלקט היא זו, הרי היא של עניים, ואם אינה לקט, הרי המעשרות שהיא חייבת^ט בהן שיבולת זו קבועין בשיבולת שניה. וחוזר ומתנה כן על שיבולת שניה, ונותן את אחת מהן לעני, והאחרת תהיה מעשר: (יא) לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו. אבל האריסין והחכורות^י והמוכר קומתו^יא לקצור, ילקט בנו אחריו. ויש לפועל להביא אשתו ובניו ללקט אחריו, ואפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו בשכרו: (יב) מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ומונע את אחד, או שסייע^יב את אחד מהם על חבירו, הרי זה גוזל את העניים. (יג) ואסור לאדם להרביץ ארי וכיוצא בו בתוך שדהו כדי שיראו אותו^יג העניים ויברחו:
היו שם עניים שאינן ראויין ליטול לקט, אם יכול בעל הבית למחות בידן, ממחה, ואם לאו, מניחן, מפני דרכי שלום. (יד) המפקיר את הלקט עם נפילת רובו, אינו הפקר. מאחר שנשר רובו אין לו בו רשות: (טו) אי זה הוא פרט, זה גרגר אחד או שני גרגרים הנפרטים מן האשכול בשעת הבצירה. נפלו שלשה גרגרים בבת אחת, אינו פרט. (טז) היה בוצר וכרת את האשכול, והוסבך בעלים^יד ונפל לארץ ונפרט, אינו פרט:
היה בוצר ומשליך לארץ, כשמפנה האשכולות, אפילו חצי אשכול שנמצא שם פרט, וכן אשכול שלם שנפרט שם הרי הוא פרט^טו. והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר, הרי זה גוזל את העניים: (יז) אי זו היא עוללת, זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכולות^טז, שאין לו כתף, ואין ענביו נוטפות זו על זו, אלא מפוזרות. יש לה כתף ואין לה נטף,⁠^יז נטף ואין לה כתף, הרי היא של בעל הכרם. ואם ספק, לעניים: (יח) אי זה הוא כתף, פסיגין המחוברות בשדרה זו על גבי זו. נטף, ענבים המחוברות בשדרה^יח ויורדות. והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעין בפס ידו. ולמה נקרא שמו עולל, מפני שהוא לשאר האשכולות כעולל לאיש. (יט) ואין בעל הבית חייב לבצור העוללות וליתנן לעניים, אלא הן בוצרין אותן לעצמן. וגרגר יחידי הרי הוא עוללת: (כ) זמורה שהיה בה אשכול, ובארכובה של זמורה עוללת, אם נקרצת^יט עם האשכול, הרי היא של בעל הכרם, ואם לאו, הרי היא של עניים. (כא) כרם שכולו עוללות, הרי הוא של עניים, שנאמר ״וכרמך לא תעולל״ (ויקרא י״ט:י׳), אפילו כולו עוללות. ואין הפרט והעוללות נוהגין אלא בכרם בלבד: (כב) אין העניים זוכין ליקח פרט ועוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצור את כרמו, שנאמר ״(ו)⁠כי תבצור^כ לא תעולל״ (דברים כ״ד:כ״א (מקוצר)). וכמה יבצור ויהיו זוכין בהן, שלשה אשכולות שהן עושין רביע: (כג) המקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות, אין העוללות לעניים, ואם משנודעו העוללות, העוללות לעניים, ויתנו שכר גידולם להקדש. (כד) הזומר את הגפן אחר שנודעו העוללות, הרי זה זומר כדרכו, וכשם שכורת האשכולות כך כורת העוללות: (כה) גוי שמכר כרמו לישראל לבצור, חייב בעוללות. ישראל וגוי שהיו שותפין בכרם, חלקו של ישראל חייב, ושל גוי פטור: (כו) בן לוי שנתנו לו מעשר טבל, ומצא בו עוללות, נותנם לעני. ואם נקרצת עם האשכול, יש לו לעשותה^כא תרומת מעשר על מקום אחר: (כז) מי שהיו לו חמש^כב גפנים ובצרן לתוך ביתו, אם לאכלן^כג ענבים, פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הרבעי, וחייב בעוללות. ואם בצרן לשתותן^כד יין, חייב בכל, אלא אם כן שייר מקצתן:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר זרעים מוקדש לזכותו של מורי ורבי, אלופי ומיודעי,
הרב יצחק שילת (גרינשפאן) שליט"א.
יזכהו בורא עולם ברוב חסדיו לאריכות ימים ושנים, ללמוד, ללמד ולהפיץ תורתנו הקדושה בבריאות טובה ונהורא מעליא, ויתברך בכל מילי דמיטב מפי עליון יחד עם כל בני ביתו שיחיו.
בהערכה ובהוקרה

הערות

^א ד: התולשים. ושיבוש הוא.

^ב ד (גם ק): מתחת. שינוי לשון לגריעותא.

^ג ד: שלא. ונוסח הפנים בהשפעת הערבית.

^ד ד: השדה. וכן בהלכה הבאה. אך לשון ׳בעל הבית׳ מופיעה בסמוך לענין זה במשנה פאה ה, ב.

^ה ב3-2, ת2: אחר.

^ו ד: וליתן. וקלקול לשון הוא.

^ז ד (גם פ, ק): הפסדו. שינוי לשון שלא לצורך.

^ח ב3-2: בחדרי. ד (גם פ): בחורי. אך במשנה פאה ד, יא בכ״י רבנו כבפנים.

^ט בד׳ הסגיר את ׳שהיא׳ וכתב: שחייבת. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^י ד: והחכירין. אך במשנה ביכורים א, ב בכ״י רבנו כבפנים.

^יא ב1, ב3: קמתו. וכך ד (גם פ, ק). ע׳ לעיל ב, ד והערה 12 שם. בב3-1, ת2 נוסף: לחבירו. וכך ד (גם פ, ק). וכ״ה בתוספתא פאה ג, א בכתבי⁠־יד, אך בדפוסים לית.

^יב ד: שמסייע. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^יג בד׳ (גם פ, ק) לית. וחסרון המורגש הוא.

^יד ד: בעליו. אך זהו שיבוש מ׳בעלין׳, ובמשנה פאה ז, ג בכ״י רבנו כבפנים. ומובן שהדברים אינם אמורים בעליו של האשכול דוקא.

^טו בד׳ מ׳וכן׳ מוקף בסוגריים, כי בדפוסים ישנים נשמט, וה׳כסף משנה׳ הוסיפו על פי מה שמצא בספר מוגה, וכ״ה בכתבי⁠־היד.

^טז ד: כאשכול. אך הכוונה כשאר אשכולות, ע׳ בהלכה הבאה.

^יז בד׳ נוסף: או יש לה. תוספת לשם הבהרה.

^יח כך ב1, ב3, ת2. בא׳ נוסף: זו. כנראה שרבוב מלעיל.

^יט ד: נקרצה. אך במשנה פאה ז, ד בכ״י רבנו כבפנים, והכוונה שיכולה להיקרץ עם האשכול, ולאו דוקא שנקרצה בפועל.

^כ בת2 נוסף: כרמך, כבכתוב. וכך ד (גם פ, ק). אך דרך רבנו לפעמים לקצר את לשון הכתוב.

^כא ד: לעשות. שינוי לשון לגריעותא.

^כב כך ב3-1, ת2, וכך הוא בכל מקום במשנה בכ״י רבנו. א: חמשה.

^כג ד: לאכול. ר׳ ההערה הבאה.

^כד ד: לעשות. הפסיד את יפי לשון הירוש׳ פאה פ״ג ה״ב (בדפו״ר היא ה״ג, ור׳ הגירסה שם).

(ט) זרעים הנמצאים בחורי הנמלים וכו׳. עיין במרדכי סוף חולין דהקשה רבינו משולם לרבינו ברוך דאמאי לא אזלינן בתר רובא דרובא דקמה דבעה״ב הוא ותירץ לו שני תירוצים חדא כדמסיק טעמא דכתיב עני ורש הצדיקו ותו אמאי לא נימא משום כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דכל דבר שאינו ב״ח כל מקום שמונח שם קביעותו דהא אינו יכול לילך משם דהא אמרינן ט׳ שרצים וצפרדע אחד ביניהם וגם גבי ט׳ ציבורין כו׳ הואיל והונח שם הוי מקום קביעותו ע״כ. וכוונת דבריו נראה שכאן היה קבוע צבור של בעה״ב וצבור של עניים וא״כ הו״ל קבוע כיון שניכר מקום האיסור. אך אני תמיה דהא קי״ל ובנמצא הלך אחר הרוב הרי דאע״פ שהיה כאן איסור קבוע כל שלא ראינו שפירש ממקום קביעותו אזלינן בתר רובא ואמרי׳ כל דפריש מרובא פריש וא״כ ה״נ בחורי הנמלים אף שהיה כאן איסור קבוע ניזיל בתר רובא דומיא דההיא דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב: (א״ה עיין במ״ש הרב המחבר בה׳ שאר אבות הטומאה): (כז) מי שהיו לו ה׳ גפנים וכו׳. הנה דעת רבינו הוא דלחיובא בעינן תרתי דהיינו בצרם ליין ולא שייר ובבצר אחד מהם פטור כגון בוצר לאוכלם ענבים אפי׳ לא שייר או שייר אפי׳ שבצר לעשות יין והראב״ד השיגו בזה וכתב לא כן הסוגיא אלא חייב בכל אע״פ ששייר ע״כ. והנה דעתו הוא דכל שבצר לעשות יין לעולם חייב ואין חילוק בין שייר ללא שייר ולא נתבאר בהראב״ד בבוצר לאכול ענבים מאי דעתיה אי ס״ל דלעולם פטור וכדעת רבינו ולפי זה להראב״ד שייר או לא שייר אינו מעלה ומוריד כלל אלא הכל תלוי בתכלית הבצירה לאיזה דבר הוא דאם הוא לאכול ענבים לעולם פטור ואם הוא לעשות יין לעולם חייב ולפי זה לא פליג עליה דרבינו אלא בחדא מילתא דהיינו בבוצר לעשות יין ושייר דלרבינו פטור ולהראב״ד חייב או דלמא דלהראב״ד כל שלא שייר אף בבוצר לאכול ענבים חייב דלדידיה בעינן תרתי לפטורא דהיינו בוצר לאכול ענבים ושייר אך בבצר אחד מהם חייב כגון לא שייר אפי׳ שבצר לאכול ענבים או שבצר לעשות יין אע״פ ששייר ולפי זה פליג עליה דרבינו בתרתי דהיינו בבוצר לאכול ענבים ולא שייר וכן בבוצר לעשות יין ושייר דלרבינו פטור בשניהם ולהראב״ד חייב בשניהם ובירושלמי פ״ג דפאה עלה דמתני׳ דהמחליק בצלים איתא ר׳ זעירא אמר המלקט שבלים לעיסתו אפי׳ כל שהוא פטור מן הפאה ר׳ אליעזר אומר אפי׳ במגל א״ר יוסי והוא ששייר והתני היו לו ה׳ גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו פטור מן הפרט כו׳ וחייב בעוללות א״ר יודן כאן בגמורות כאן בשאינן גמורות אר״י ואפי׳ תימא כאן וכאן בגמורות וכאן וכאן שאינן גמורות תמן כשבקש לאוכלם ענבים ברם הכא כשבקש לעשותם יין הדא ילפא מן ההיא וההיא מן הדא הדא ילפא מן ההיא שאם בקש לאוכלם מלילות ואפי׳ לא שייר ההיא ילפא מן הדא שאם בקש לשתותן יין והוא ששייר ע״כ. והנה לדעת רבינו דברי הירושלמי הללו אתו כפשטן דר׳ זעירא אמר דמלקט שבלים לעיסתו דפטור והנה מלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר ענבים לעשות יין ומלקט שבלים לאוכלן מלילות הוי דומיא דבוצר ענבים לאוכלם ענבים ור״י אמר דהא דמלקט שבלים לעיסתו דפטור והוא דשייר אז הוא פטור אך אם לא שייר חייב והקשו לזה מהתוספתא דתני מי שהיו לו ה׳ גפנים כו׳ דפטור ומלישנא דמי שהיו לו ה׳ גפנים והוא בוצרן משמע דמיירי בדלא שייר ואפ״ה קתני דפטור והיכי קאמר ר״י והוא דשייר ור׳ יודן רצה לחלק דההיא דשבלים מיירי בגמורות ומש״ה התנה ר״י והוא דשייר דאם לא שייר מיחזי כמלקט לשוק וחייב וברייתא דגפנים דקאמר דאפי׳ לא שייר פטור מיירי בשאינם גמורות דהרואה יודע דבוצר לביתו ולא לשוק, ושוב דחו חלוק זה דר׳ יודן ואמרו שאין חלוק בין גמורות לאינם גמורות אלא החלוק הוא דההיא דגפנים מיירי כשבקש לאוכלם ענבים ומש״ה פטור אפי׳ לא שייר והך דשבלים היא כשבקש לעשות יין כלומר דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר ענבים לעשות יין ומש״ה התנה ר״י ואומר דאינו פטור אא״כ שייר אך אם לא שייר חייב וחזרו ואמרו דהך דשבלים לומדת מההיא דגפנים וההיא דגפנים לומדת מהך דשבלים כלומר דהך דשבלים דקאמר אינו פטור כי אם בדשייר לומדת מההיא דגפנים דאם בקש לאוכלם מלילות דפטור ואפי׳ אם לא שייר דומיא דגפנים שאם בצרם לאכול ענבים דפטור אפי׳ בדלא שייר וההיא דגפנים דקאמר דפטור אפי׳ בדלא שייר לומדת מהך דשבלים שאם בקש לעשות יין דאינו פטור כי אם בדשייר אך אם לא שייר חייב דומיא דמלקט שבלים לעיסתו דאינו פטור כי אם בדשייר ואם לא שייר חייב ורבינו פסק כתירוצא בתרא דירושלמי דאינו מחלק בין גמורות לשאינן גמורות לפי שדברי ר׳ יודן דמחלק בזה נדחו בירושלמי. וראיתי למרן שהבין בדברי הירושלמי דקאמר שאם בקש לעשותן יין והוא ששייר דהכוונה היא לחיוב ומש״ה לא מצא מנוח ליישב דברי רבינו כי אם בהגיה הירושלמי ולומר דגרסינן שאם בקש לעשותם יין חייב אלא א״כ שייר ולדידי אין צורך לשבש הספרים וכדכתיבנא וכן כתב בשם הר״י קורקוס דהכוונה לדעת רבינו היה שאם בקש לעשותם יין דפטור והוא ששייר אבל אם [לא] שייר חייב ודברי הירושלמי הם מכוונים לדעת רבינו אין בהן נפתל ועקש. אך כפי סברת הראב״ד לא יכולתי ליישב סוגית הירושלמי הלזו דאי ס״ל דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר ענבים לעשות יין א״כ ברייתא דשבלים דקתני דמלקט שבלים לעיסתו דפטור אין לה מובן כלל דהא להראב״ד בוצר ענבים לעשות יין בכל גוונא חייב וא״כ אין שום מציאות ליישב ברייתא זו לדידיה ואם נאמר דסבירא ליה דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר לאכול ענבים ומש״ה קאמר רבי זעירא דבלקט שבלים לעיסתו דפטור ובא ר״י ואומר והוא ששייר כלומר דאינו פטור כי אם בדשייר אך אם לא שייר חייב וזה הוא כפי הצד השני שצדדנו לעיל דלהראב״ד כל שלא שייר חייב אף בבוצר לאכול ענבים והקשו על זה מברייתא דה׳ גפנים דמוכח מינה דאף אם לא שייר פטור עדיין לא הועלנו בזה כלל דאם כן ברייתא דה׳ גפנים דמוכח מינה דאף דלא שייר פטור אין שום מציאות ליישב כפי הנחה זו שהרי כפי מה שכתבנו כל שלא שייר לעולם חייב ואם נאמר כפי הצד הא׳ שכתבנו דהראב״ד מודה לרבינו דכל בוצר לאכול ענבים בכל גוונא פטור ואפי׳ לא שייר ובהכי מיירי ברייתא דה׳ גפנים א״כ דברי ר״י דקאמר עלה דשבלים והוא ששייר הוא הפך מזה וכמ״ש ועוד דהרואה דברי הירושלמי יראה דמוכרחים אנו לומר דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר לעשותן יין דקאמר הדא ילפא מן ההיא שאם בקש לאוכלם מלילות ואפילו לא שייר משמע דמלקט שבלים לעיסתו הוא סוג אחר ודומה לבוצר לעשות יין וא״כ דברי רבי זעירא דקאמר דמלקט שבלים לעיסתו דפטור הם הפך דברי הראב״ד ועוד שדברי הירושלמי דאמר תמן כשבקש לאוכלם ענבים ברם הכא כשבקש לעשותן יין קשים להולמם כפי סברת הראב״ד דמאחר דבין בשבלים ובין בגפנים קתני פטור איך יתכן לאוקמי שום אחד מהם כשבקש לעשות יין דלהראב״ד כל שבצר לעשות יין בכל גוונא חייב. וראיתי למרן שאחר שהביא סוגית הירושלמי הלזו כתב דפשטא דסוגיא משמע דאם נתכוון לעיסתו או ליין חייב למה שקצר או בצר אפילו שייר וכדברי הראב״ד כו׳ אבל קשה לזה דא״כ מידחי מאי דאר״י על מלקט שבלים לעיסתו פטור והוא ששייר ע״כ. נראה שלא הוקשה למרן על דברי הראב״ד כי אם מדברי ר״י ותמהני שהרי כפי מה שכתבנו כל הסוגיא מתחלה לסופה קשיתיה להראב״ד. וראיתי להרב בעל שדה יהושע שאחר שכתב באור ההלכה לדעת רבינו כתב ולהראב״ד בזה דרך אחרת ואמר דמה שאמר ר׳ יוסי והוא ששייר כלומר אע״פ ששייר כמ״ש הרב בעל כ״מ ע״כ. ודברים אלו הם שלא בהשגחה דאיך יתכן לומר דמאי דקאמר ר׳ יוסי והוא ששייר הוא אע״פ ששייר מאחר דר״י קאי עלה דשבלים דקאמר פטור ואיך יתכן לומר דפטור אפי׳ שייר וכ״ש לא שייר דמשמע דלא שייר גורם פיטור וזה לא אמרו אדם מעולם דודאי לכ״ע השיור גורם פיטור וכדקאמר בירושלמי שאם בקש לאוכלם מלילות ואפי׳ לא שייר והראב״ד ג״כ קאמר הכי בפירוש שכתב חייב בכל אע״פ ששייר הרי דס״ל דהשיור גורם פיטור ומ״ש מרן הוא עלה דסופה דסוגיא דקאמר שאם בקש לשתותן יין והוא ששייר דלהראב״ד הכוונה היא שאם בקש לשתותן יין חייב אע״פ ששייר וכל זה הוא מבואר. הכלל העולה שצדדתי צדדין וצדי צדדין ליישב סוגית הירושלמי הלזו כפי סברת הראב״ד ולא יכולתי. אשר על כן נראה דהראב״ד הוא גריס במימרא דשבלים חייב וניחא מאי דקאמר המלקט שבלים לעיסתו אפי׳ כל שהוא חייב ואתי כל שהוא כפשוטו דאף שהוא דבר מועט חייב, דלפי גירסתנו דגרסינן פטור צריך לדחוק ולומר דמאי דקאמר אפי׳ כל שהוא הכוונה היא אפי׳ שיהיה הרבה מאד וכמו שכתב הרב בעל ש״י ואין זה משמעות כל שהוא המוזכר בתלמוד אך אי גרסינן חייב אתי כפשוטו ובא ר״י ואמר והוא ששייר כלומר אפי׳ ששייר וכמו שפירש מרן והוא ששייר המוזכר בסוף הסוגיא דכיון דקאי על חיוב ע״כ לומר דמאי דקאמר והוא ששייר הכוונה היא אע״פ ששייר משום דהשיור גורם לפטור וכמו שכתבנו והקשו לזה מברייתא דה׳ גפנים דפטור אפי׳ לא שייר ותירצו דההיא דה׳ גפנים מיירי בבוצר לאכול ענבים ומש״ה פטור אפי׳ לא שייר אך ברייתא דשבלים מיירי במלקט לעיסתו דהוי דומיא דבוצר לעשותן יין ומש״ה חייב אפי׳ שייר ושאר הסוגיא אתיא שפיר כפי סגנון זה דכיון דחדא מיתניא בחיוב וחדא בפטור אתי שפיר לומר הדא ילפא מן ההיא וההיא מן הדא כלומר דשבלים לומדת מההיא דגפנים שאם בקש לאוכלם מלילות דפטור ואפי׳ לא שייר דומיא דבוצר לאכול ענבים וההיא דגפנים לומדת מההיא דשבלים שאם בקש לשתותן יין דחייב והוא ששייר כלומר ואפי׳ שייר דומיא דשבלים לעיסתו דחייב בכל גוונא וכדקאמר ר״י. וכפי מה שכתבנו למדנו דלדעת הראב״ד בוצר לאכול ענבים פטור ואפי׳ לא שייר וכסברת רבינו:
ודע שמה שכתבנו לעיל דמברייתא דגפנים משמע דאפי׳ לא שייר פטור מלבד הדקדוקים שכתבנו לעיל עוד ראיתי בתוספתא פ״ק דפאה שהביאו ברייתא זו וסיימו ואם שייר נותן מן המשוייר על מה ששייר ע״כ. הרי מוכח בהדיא דרישא איירי בדלא שייר ואפ״ה קתני דפטור. הן אמת דכפי מה שכתבנו דהשיור גורם לפטור לא הוה צריך למימר דאם שייר דנותן על מה ששייר דכיון דלמדנו דאם לא שייר דפטור מכל שכן דאם שייר דאינו נותן מן המשואר כי אם על מה ששייר ואולי איצטריך הך סיפא ללמדנו דרישא איירי בדלא שייר דאי לא הוה אמינא דלא מיפטר כי אם בדשייר אבל אם לא שייר לא קמ״ל דבין שייר ובין לא שייר פטור וכדכתיבנא:בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון